קראתי את הפוסט הזה של נדב פרץ, והבנתי-נזכרתי במשהו: אני לא סוציאליסט. כנראה שגם לא סוציאל-דמוקרט. אני כן מגדיר את עצמי כשמאלני, פרוגרסיבי, ליברל, או כל מילה אחרת שקיימת לזה – אני פשוט לא מצליח להזדהות עם הרבה ממה שאומרים הרבה מהאחרים בצד השמאלי של המפה.
אז כן, אני מזדהה עם מאבקים למען זכויות עובדים. אני מאמין שהזכות להתאגד היא קריטית, ושבלעדיה המצב היה איום, אבל אני גם מבין שבמקרים מסוימים ארגוני עובדים הם החסם הגדול ביותר בפני שינויים חשובים במערכת. אני חושב שצריך למצוא דרך אמצע שבה גורמים ממלכתיים מוודאים שזכויות עובדים נשמרות כראוי, אך ועדי העובדים שנאבקים למען הזכויות האלה לא יכולים לסנדל כל שינוי שמפחיד אותם.
אני חושב שצריכים לוודא שלכולם יש תנאי התחלה שווים, ויכולת שווה לצאת אל העולם ולהתמודד איתו, אבל אני לא חושב ששוויון במובן הכלכלי הוא ערך בפני עצמו. אני חושב שכדי שהעולם יזוז קדימה אנשים צריכים לקבל את מה שמגיע להם ומה שהם עבדו בשבילו ושמיסים גבוהים מזיקים לכלכלה, אבל אני לא חושב שצריכים להוריד את מס החברות לאפס וכן חושב שאם אתה מרוויח יותר אתה חייב יותר לחברה.
אני לא רוצה שתהיה לנו מדינת רווחה. לקריאה הזו בהפגנות הגדולות בקיץ אף פעם לא התחברתי (אבל, נו, הפגנה, אז צעקתי כדי לצעוק). אני חושב שהמדינה צריכה לשמש כרשת ביטחון למי שבאמת לא יכול, אבל אני לא חושב שהמדינה חייבת להיות המקור היחיד לכל השירותים הדרושים. אני לא חושב שהפרטה היא רעה – רק הפרטה בכל מחיר וללא מחשבה, שנעשית בלי לדעת מה קורה גם לאלה שנמצאים בתחתית הסולם (בתוך הגוף המפורט ומחוצה לו). אני מתחבר למה שאמר קלינטון ב-1996: “The era of big government is over”, ולא רוצה לחזור לימי מפא”י העליזים.
אני חושב שלראש הממשלה יש אחריות כבדה לכך שקשה לחיות במדינת ישראל, אבל אני לא חושב שהפתרון המהיר ביותר הוא להגדיל את תקציב המדינה. אני כן חושב שתחרות, תחרות, תחרות היא פתרון – אבל היא לא מילת קסם שאפשר לנפנף כנגד כל בעיה, ובטח שהיא לא תספיק כדי לטפל בכל הבעיות. אני חושב שהממשלה צריכה להתערב בשוק החופשי כשיש בו כשלים (למשל, תחום הדיור), אבל שבגדול הוא עושה את העבודה שלו במאה האחרונה, פלוס מינוס. אני לא חושב שיש כיום מישהו על המפה הפוליטית שמציג תכנית ראויה מהבחינה הזו.
וכן, אני חושב שצריכים להצמיד קריטריונים של עבודה לזכאות לדירות בפרוייקטים של דיור מוזל כמו “מחיר למשתכן”, כי מדינת ישראל לא עושה מספיק כדי לעודד תעסוקה. אני לא מסוגל להבין למה להתחמק מהחלטה כל כך בסיסית, שיכולה לעשות שינוי דרמטי בזמן קצר מאד במספר תחומים. אני לא יודע אם זו החלטה ניאו-ליברלית או סוציאל-דמוקרטית. אני חושב שזו החלטה נכונה, ואני לא צריך שיתייגו אותה כדי להחליט מה דעתי עליה.
יש מקומות שבהם קוראים לאנשים עם דעות כאלה “אנשי מרכז שלא בחרו צד”, ויש מקומות שקוראים להם “חסידי הדרך השלישית”. אני לא יודע איך לקרוא לעצמי. אני כן יודע שטוני בלייר היה המייצג הטוב ביותר של העמדה הזו, ושהעשור שלו בבריטניה הוא מודל מצוין (מבחינת מדיניות פנים) לאיך שהייתי רוצה שהמדינה שלי תתנהל. אז אני אסכם את הפוסט הזה באמירה מתוך האוטוביוגרפיה שלו, שדי אומרת את כל מה שאני חושב:
It took me a long time to work out what the problem with this second group was: although they cared for people, they didn’t “feel” like them. They were like the Georges Duhamel character who says, “I love humanity, it’s just human beings I can’t stand.” I don’t mean, incidentally, that they were aloof or unpleasent – they were often charming and fun – but they didn’t “get” aspiration. They were almost too altruistic for their own political good. When injustice and inequality were reduced – in part through their efforts – they failed to see what would happen. A person who is poor first needs someone to care about it, and then to act; but when no longer poor, their objective may then become ambition, getting on and going up, making some money, keeping their family in good style, having their children do better than them. My dad’s greatest wish was that I be educated privately, and not just at any old private school; he chose Fettes because he thought and had been told it was the best in Scotland.
The problem with the intellectual types was that they didn’t quite understand this process; or if they did, rather resented it. In a sense they wanted to celebrate the working class, not make them middle class – but middle class was precisely what your average worker wanted himself or his kids to be. The intellectuals’ belief in equality strayed dangerously into the realm of equality of income, not equality of opportunity. The latter was a liberator; the former would quickly become and be seen as a constraint. The impulse of many of those helped by well-meaning intellectuals was essentially meritocratic, not egalitarian – they wanted to be helped onto the ladder, but once on it, they thought ascending it was up to them.
(From: “A Journey: My Political Life by Tony Blair, pp. 44-45 in HC edition.)
