כפי שמבט חטוף בפוסטים בבלוג הזה יראה היטב, אני אוהב את The West Wing, סדרת הטלוויזיה המופתית של ארון סורקין על המתרחש באגף המערבי של הבית הלבן. הסדרה הזו נותנת הצצה אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה ברמה הגבוהה ביותר – נשיא ארה"ב והסובבים אותו – ברמה שגם עובדי הבית הלבן הגדירו בתור מציאותית ("מלבד אינספור רגעים משעממים"). בדרך, הסדרה גם משמשת בתור קורס מזורז (טוב, לא מזורז, ב-40 דקות לפרק על פני יותר מ-150) לפוליטיקה שמאלנית, ונוגעת בהרבה נקודות מפתח באידיאולוגיה הפרוגרסיבית ובשאלות שמסביבן. וכמובן, היא עושה את זה בצורה שנונה וכיפית (אם כי, למי שלא מכיר מושגי מפתח בתחילת הסדרה, דברים עלולים לקרות מהר מדי).

מאז שראיתי את הסדרה לראשונה לפני כשנתיים, חיפשתי משהו דומה: הצצות נוספות אל תוך עולם הפוליטיקה, בצורה דרמטית ומשעשעת. ספרים וסרטים על העולם האמיתי מספקים תמורה מאד שונה (כשראיתי את Recount בעיקר התבאסתי מזה שזה פשוט סיפור עצוב), ולמרות שקראתי הרבה מהם, זה פשוט לא לוחץ על אותם כפתורים (אם כי, יש לציין, עונות 6-7 של הבית הלבן, למרות שטוענים שהן איומות, הרגישו לי כמו הסרטה של The Audacity to Win מהרבה בחינות ובהתאם היו כיפיות).

אז אני נשאר עם סרטים וסדרות שנהגו במוחם הקודח של תסריטאים. אין המון סרטים על פוליטיקה – כלומר, ממש על מאחורי הקלעים של הפוליטיקה – שעשויים טוב. יש את לכשכש בכלב, אבל הוא כמובן סאטירי, ולפי יותר מדי מקורות פולישוק קרוב מדי למציאות מכדי להיות מספק. אני חושב שאחרי כל זה מאד ברור למה התלהבתי כשראיתי את הטריילר של "משחקי שלטון" (אגב, תרגום ממש ממש מעאפן).

צפיתי ב"משחקי שלטון" אתמול, אחרי הרבה המתנה (לא מוקרן בירושלים בימינו) ביחד עם חברי הטוב עמית. לא מדובר ביצירת מופת, אם כי אי אפשר לומר שלא היה כיף. ריאן גוזלינג (הוא פשוט בכל הסרטים בזמן האחרון, שמתם לב?) משחק לא רע, וגם שאר הקאסט עושה עבודה טובה. אז זו לא אשמתם שהסרט לא ממריא.

הבעיה היא שהסרט בנאלי. הוא לא עושה שום דבר יוצא דופן. יועץ פוליטי צעיר נחשף לכך שהעולם הפוליטי מלא בחרא. וואו. מפתיע. זה בכלל לא תואם במאה אחוז את התפיסה של כולם על פוליטיקאים. אני גם בטוח שלא היו סרטים אחרים על זה. נו באמת. גם הטיפול בנושא הזה לא נעשה טוב – "הסמויה", בעונות השלישית והרביעית שלה, התעסקה בפוליטיקה מלוכלכת בצורה מעניינת. יש רגעים בעונות האחרונות של הבית הלבן שמציגות דילמות בסגנון "ללכלך או לא ללכלך" בצורה מאד מציאותית. "משחקי שלטון" עושה את זה בצורה די צפויה.

אפשר לטעון שזה בעצם סרט על היועץ שמשחק ריאן גוזלינג – וזה אכן נכון. אבל בתור כזה הוא לא מעניין מבחינה פוליטית. לדמות של גוזלינג קורים דברים לא טובים והוא עומד בפני דילמות מכל מיני סוגים, אבל מלבד כמה דקות בסרט אין שום נגיעה במכרה הזהב החבוי של סיפורים על יועצים פוליטיים: הקונפליקט שבין הנאמנות למועמד לבין השאיפות האישיות. הקונפליקט הזה הוא קונפליקט שנעדר לחלוטין מ"הבית הלבן" (כל היועצים שם הם פרגונים של אידיאולוגיה ונקיון כפיים), ומרוב שאר הסרטים והסדרות המתאימים, למרות שהוא קונפליקט מרתק שמהווה חלק חשוב באיך שהחלטות מתקבלות בדרגים הגבוהים ביותר של כל מדינה (וצריך רק להתחיל לקרוא את "Confidence Men", ספר-צהובון על ממשל אובמה, כדי להבין עד כמה).

זה קונפליקט שלא צריך סקנדל מטורף כדי להתפרץ – הוא קיים שם ביום יום. אבל דמותו של גוזלינג נדחפת אליו בעל כורחה, ובכך אוטומטית מוציאה ממנו את העוקץ. הוא עושה את מה שהוא חייב לעשות, ולא מתחבט כראוי עם בחירות קשות. לא שהקונפליקט הזה לא קיים – הוא קיים אצל דמויות אחרות, שביניהן דמותו של גוזלינג נזרקת הלוך ושוב. אבל הדמויות האלה הן אנטגוניסטיות במהותן עבור הצופה, ואין עיסוק אמיתי בשאלה הזו: למה אני פה? רק בגלל שאני מאמין במטרה, או בגלל שיש לי שאיפות מסוימות?

במקום עיסוק בשאלה הזו – או בעצם, כל שאלה אחרת; זו פשוט כל כך קרובה לסרט שעצוב שהיא לא באמת קיבלה מקום – אנחנו מקבלים מותחן עם תפאורה פוליטית. מותחן שבאמת יוצר מתח, עם משחק טוב, אבל בלי חשיבות אמיתית לכך שמדובר בעולם הפוליטיקה. בסופו של דבר זה סרט פופקורן, ולא משהו שיכול לספק אנשים שהתרגלו לסטנדרט של "הבית הלבן" – אם כי, תכלס, מעטים הדברים שעומדים בסטנדרט הזה.

בקיצור, אני עדיין מחפש את הדבר הבא בתחום – משהו שיזריק חיים לז'אנר של סרטי/סדרות פוליטיקה. אם מישהו שומע על כזה, עדכנו אותי!

בשנת 1994, בועידת מפלגת הלייבור הראשונה לאחר שנבחר למנהיג, הכריז טוני בלייר על שינוי סעיף 4 של חוקת המפלגה. הסעיף המקורי נכתב ב-1918, ואמר (בתרגום חופשי):

להבטיח לעובדים [...] את מלוא פירות עבודתם ואת החלוקה השוויונית ביותר האפשרית שלהם, על בסיס של בעלות משותפת על אמצעי הייצור, ההפצה והמסחר [...]

הסעיף הזה הפך את מפלגת הלייבור לשריד מיושן של סוציאליזם של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. לאחר שנות ה-80 הסוערות ושלטונה של מרגרט ת'אצ'ר, אמירות על הלאמת אמצעי הייצור נראו אנכרוניסטיות ואפילו מגוחכות, והזיקו למפלגה. ההחלטה של בלייר להיפטר מסעיף 4 ולהגדיר את הלייבור בדרך אחרת הייתה החלטה אמיצה, ואמירה נועזת על ניתוק מן העבר. זה היה השלב הראשון במהלך ארוך השנים של טוני בלייר, שיצר את הניו-לייבור והוביל לאחת מתקופות השלטון הארוכות ביותר של המפלגה.

שלי יחימוביץ' מתחילה את תפקידה בתקופת שפל קשה למפלגתה – שפל שגורם לכשלים האלקטורליים של הלייבור בתחילת שנות ה-90 להיראות לא רעים בכלל – ואחת המשימות הגדולות שלה היא לנתק את עצמה מן העבר וליצור את מפלגת העבודה מחדש. הבחירה שלה הצליחה להחזיר למפלגת העבודה קולות שקדימה גנבה לפני חמש וחצי שנים, אבל זה לא מספיק.

יש במדינת ישראל עוד מאות אלפים שהצביעו בעבר לעבודה, והמפלגה עשתה את מיטב מאמציה כדי לאבד בעשור האחרון. בקיץ האחרון, הם יצאו לרחובות ואמרו במפורש שהם רוצה שינוי. אבל העם לא נוהר בהמוניו אחר מפלגת העבודה כי הוא עדיין רואה בה, בסופו של דבר, חלק מקרטל "עבודליכודימה", שממשיך בעקביות לשמר קיפאון במדינת ישראל. אני לא מכיר את מפלגת העבודה מספיק, ובטח שלא מתיימר לדעת יותר טוב מיו"ר המפלגה איך המפלגה צריכה להיראות בעתיד, אבל כדי להבהיר שהיא מתכננת לצאת מהקרטל ולסחוף את המדינה כמו שצריך, היא תצטרך למצוא סעיף 4 משלה. היא תצטרך למצוא משהו שיראה לותיקי המפלגה כמו נכס צאן ברזל אבל הצעירים לא מזדהים איתו כלל (רמז: אם פואד יתנגד לשינוי הזה, סביר להניח שהוא בכיוון הנכון), ולוודא שהוא נמחק. מי יודע, אולי מפלגת העבודה החדשה תהיה המפלגה שכולנו חיכינו לה…

(מתוך ויקיפדיה: שובר חינוך הוא אמצעי למימון לימודים של תלמידים בבתי ספר פרטיים על ידי המדינה או הקהילה. הורי הילדים מקבלים שובר אתו הם יכולים לקנות חינוך בבית ספר לפי בחירתם.)

הסרט "מחכים לסופרמן" של דיוויס גוגנהיים נותן לנו הצצה מצויינת אל תוך מותו של החלום האמריקאי. הסרט נועד להצביע על הכשלים המרכזיים של מערכת החינוך האמריקאית: בתי ספר ציבוריים בעלי הישגים ירודים, מערכת חינוך מלאה בירוקרטיה זחלנית ובזבזנית, וחוסר יכולת של אנשי חינוך לשנות את המערכת שנלקחה כבת ערובה בידיהם של ארגוני המורים. גוגנהיים, שבסרטו הקודם, "אמת מטרידה", ניצב לצידו של המועמד הכושל לנשיאות ארה"ב אל גור, לא בוחל גם הפעם מנקיטת עמדה פוליטית מובהקת: בתי ספר פרטיים, עם שוברי חינוך שמספקת הממשלה, הם עתיד החינוך.

אך עם זאת, מחשבה מעמיקה יותר על שיטת שוברי החינוך תחשוף משהו אחר: יישום שיטתי של שיטה זו יחמיר את המצב במערכת יותר ויותר לפני שהוא יתקן אותה.

אין עוררין על כך שבתי ספר בעלי אוטונומיה תפקודית, שלא כבולים לדרישותיהם של ארגוני מורים ולא נאלצים לרקוד את "ריקוד הלימונים" – החלפה של המורים הגרועים ביותר ביניהם בתקווה שהפעם הם יקבלו מורה פחות גרוע – בסוף כל שנה יהיו בתי ספר טובים יותר. אין גם ספק שבתי ספר פרטיים שמקבלים ילדים לפי שיטת השוברים הם בתי ספר מוצלחים יותר, שמראים שכן, אפשר שתהיה מערכת חינוך טובה יותר. אבל מבט על הילדים השונים שמנסים לזכות בשוברים במהלך סרטו של גוגנהיים מראה לנו משהו אחר.

במצב הנוכחי, יש מעט מדי שוברים ויותר מדי ילדים והורים שרוצים בהם. בהתאם, יש צורך בהגרלה – הדרך היחידה להימנע מאפליה בחלוקת השוברים. אך התוצאות של ההגרלה קשות: עשרות ואף מאות ילדים מתמודדים על כל שובר פנוי. אף אחד מההורים לא יכול לממן בעצמו את כניסתו של הילד לבית הספר, והפסד בהגרלה משמעו למידה בבית ספר ציבורי כושל, כמו רוב בתי הספר הציבוריים בארה"ב. אך גרוע מכך – ילד שהפסיד בהגרלה, מצבו כנראה גרוע יותר ממצבו של ילד שלא יכול היה להשתתף באחת.

החלום האמריקאי הקלאסי (נגזרת של האתוס הפרוטסטנטי הקלאסי) הוא פשוט: אם תעבוד קשה, תצליח. אם ההורים שלך יתאמצו, יהיה להם כסף לשים אותך בבית ספר טוב יותר. אם תתאמץ, תזכה במלגה. החלום הזה הוכיח את עצמו כלא נכון בבתי הספר הציבוריים: אם נולדת למשפחה קשת-יום, יש לך סיכוי כמעט בלתי קיים להצליח בחיים ולשבור את מעגל העוני והפשע. אבל עם זאת, לפחות יכולה להיות לך תקווה להצליח – ההצלחה הגדולה של החלום האמריקאי היא בכך שקשה מאד לשבור אותו, כי קשה מאד להרוס תקווה (וזו תחושה שאובמה ידע לנצל היטב בקמפיין הבחירות שלו).

אם כך, ילד שגר בשכונה קשה אמנם יעמוד בפני אתגר גדול יותר בחייו, אך עדיין יוכל להרגיש שאם יתאמץ, יוכל להגיע רחוק. זה לא המצב עבור ילד שהפסיד בהגרלה לשובר חינוך.

ילד כזה נמצא במצב אחר לחלוטין. מישהו אמר לו במפורש – אין לך סיכוי להצליח בבית ספר ציבורי. יש לך סיכוי להצליח רק אם תתקבל לבית ספר פרטי, ולכן הממשלה מוכנה לתת לך כסף כדי ללמוד בו. אתה רק צריך לזכות בהגרלה. אך אותו הילד חסר המזל שלא זכה בהגרלה, מרגיש מובס. וגרוע מכל, הוא אפילו לא בעל התחושה שהכשלון הוא שלו. הוא מרגיש שהנסיבות מונעות ממנו, לחלוטין, את היכולת להצליח. הוא מאבד כל תחושה של סוכנות – התחושה שיש לו השפעה על העולם, ושלפעולות שלו יש משמעות.

אם לילד שנמצא בתוך מערכת החינוך הציבורית הכושלת עוד יש אמונה בכך שהוא יכול לשנות את מצבו, לילד שפספס הזדמנות להיכנס למערכת החינוך הפרטית אין את האמונה הזו. הוא רואה פערים גדלים והולכים בינו לבין אחרים, וחש שהם לא קשורים כלל למעשיו.

וזו הבעיה של שיטת השוברים: אלא אם יהיה מעבר דרסטי, חד-פעמי, למערכת נרחבת של בתי ספר פרטיים שהממשלה מממנת השתתפות בהם עבור האזרחים, פערי ההשכלה בחברה רק יגדלו יותר ויותר. הפערים האלה יגרמו למי שלא שפר מזלו ונולד אל תוך שכונת עוני לחשוב שגורלו כלל אינו בידיו. וככל שתתרחב מערכת השוברים, כך התחושה הזו תהיה יותר ויותר נפוצה, וגם שביב התקווה שמאפיין את האתוס האמריקאי גם במצבים הקשים ביותר יתחיל לדעוך.

אז מה הפתרון? זה לא מסובך. אוטונומיה לבתי ספר ציבוריים. חקיקה שתאפשר להם לשכור ולפטר מורים בעצמם, לנסות שיטות לימוד משלהם, וכל דבר אחר שמאות אלפי מורים ברחבי העולם, שהיו בכיתות ויודעים מה עובד, מאמינים שכדאי לנסות כדי לשפר את מצב החינוך.

כמובן, כאן יש ניגוד אינטרסים משמעותי שמונע את הפתרון האלגנטי הזה. בצד השמרני של המשוואה, הרפובליקנים מאמינים שהמדינה צריכה להתנער ככל האפשר מחינוך, ולכן תומכים במעבר לשוברי חינוך (ומי יודע – אולי בעתיד בהורדת מיסים וביטול שוברי החינוך). בצד הפרוגרסיבי של המשוואה, ארגוני המורים הם התומכים הגדולים ביותר של המפלגה הדמוקרטית, ולכן הדמוקרטים נמנעים מכל פעולה שתשבור את האחיזה החזקה של ארגוני המורים במערכת החינוך.

האמת, במקרה הזה, היא לא משהו שניתן להגדיר במונחים של ימין ושמאל. כמו שאמר לי אמנון רבינוביץ', מנכ"ל התעוררות לשעבר, מורה ואקטיביסט חינוך – חינוך זה לא משהו של ימין ושמאל. יש דברים שידוע שעובדים ודברים שלא עובדים, ואין משמעות לאידיאולוגיה כלכלית או חברתית בנושא. השאלה היא רק אם יהיו פוליטיקאים שיהיו מוכנים לשלם את המחיר כדי לעשות את השינוי הדרוש. אבל בסופו של דבר, זו תמיד השאלה.