להלן כמה קטעים שנכתבו על ממשלת נתניהו:
"In an Israeli campaign, I learned, you are always facing political calamity. The very precariousness of the Netanyahu government created a sense of an imminent election, even though it could be years coming."
"Without much help from the political class, people had turned their concern with extremism into a much deeper critique of Israel's ascendant political culture. The government was losing "authority" because the political culture tolerated the appeal of "every group, ethnic, religious or other," people declared in [focus groups]. The conclusion: "there are no [public] values anymore." Ordinary Israelis were not thinking beyond the self to community, society and nation. Worse, the leaders "are actually riding on this trend and are becoming representatives of certain parts of society – behaving more like heads of tribes rather than heads of state." "Political culture" had given way to a "tribal culture"."
"These feelings about Israel's political culture gained new force with each new battle in the culture war. Court decision [against the orthodox community's practices] were met by a hail of invective. Rabbi Ovadia Yosef attacked the High Court of Justice as "wanton and wicked" and as "unclean copulators," and his son described the president of the court as a "Jew-hater" and "anti-Semitic". Ignoring appeals by the country's president to cancel a demonstration, 250,000 black-cloaked haredim marched through Jerusalem, challenging the secular authorities."
הציטוטים האלה נראים כעוד תיאור אמריקאי (אולי תומס פרידמן, נניח) של המצב הישראלי. עוד תיאור של ההקצנה בחברה הישראלית, של מלחמות התרבות בין החילונים לחרדים, ושל מצב הרוח המעורער במדינת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו. זה נכון, אם כי יש לציין שהתיאורים האלה לא מתייחסים למה שקורה עכשיו, אלא שהם תיאורים של סטנלי גרינברג מספרו "Dispatches from the War Room: in the Trenches with Five Extraordinary Leaders", בו הוא מתאר את עבודתו בקמפיין הבחירות של ברק לראשות ממשלת ישראל ב-1999.
נראה שהדברים היום מאד דומים. הקצנה בחברה הישראלית שנראית היטב בשיח הציבורי, בהקצנה של אירועי תג מחיר וכמובן בטירוף ההפרדה בחברה החרדית. תחושה של מלחמת תרבות, תחושה (אצל רבים) ש"עוד רגע לא יהיה כדאי להמשיך לחיות פה" – בין אם זה בגלל הכפיה הדתית ובין אם זה בגלל יוקר המחיה. הכל מרגיש על הקצה.
וזה לא סתם. שימו לב רגע למה שאמר אמש ח"כ משה גפני:
"כשאנחנו הולכים עם הליכוד אנחנו חוטפים, מנסים להוריד את ביבי דרך המתקפה עלינו", אמר גפני. "תראו שאם נלך עם השמאל פתאום לא תהיה הדרה, לא תהיה אפליה, לא יהיו כתבות נגד חרדים. אם גדולי התורה יורו לנו, יש לשקול ללכת עם השמאל. שם אפשר לקבל הרבה יותר הישגים".
אני חושב שגפני צודק וטועה בו זמנית. אני חושב שהציבור לא יוצא כנגד נתניהו במהלך השנה האחרונה – אם כי, כמובן, אני לא חושב שאפשר לנתק את האווירה הציבורית במדינה מ"רוח המפקד" – הוא יוצא כנגד הקואליציה של נתניהו. הקואליציה הזו חוגגת. נציגי הימין הקיצוני מעבירים כל חוק שבא להם, הכח של גפני בועדת הכספים לפעמים עובר את זה של יובל שטייניץ במשרד האוצר, ובגדול נראה שברגע שחברי הקואליציה הגיעו לשלטון, הם שכחו שגם לאנשים הקטנים למטה יש צרכים ודרישות (שהתפוצצו בקיץ האחרון), והרשו לעצמם לדרוך על הדרישות האלה. יותר מזה, מנהיגי הקואליציה האלה בטוחים שהם עשויים מטפלון, וששום דבר לא נדבק אליהם – כך הם יכולים להתעלם מחצי מהמלצות ועדת טרכטנברג, לקחת קרדיט על טיפול אמיץ בשריפה בכרמל, ולהפיק מופע ראוותני של "אנחנו כל יכולים!" במושב הכנסת שמגיע חודשיים אחרי שאחד מכל 20 ישראלים (או אחד מכל עשרה מבוגרים) יצאו לרחובות כדי להתלונן על זה שכואב להם.
המאבק שמתרחש עכשיו, העצבים שהולכים להתפרץ הערב בהפגנה גדולה בבית שמש, לא הגיעו משום מקום. הם הגיעו כי יש כאן הצטברות לחצים. יש כאן כעס על קיץ מדהים שהממשלה מתנהגת כאילו מעולם לא התקיים, יש כאן כעס על זה שכל שותף זוטר בקואליציה מחזיק את נתניהו באיבריו המוצנעים, יש כאן כעס על זחיחות אדירה של כל הגורמים בקואליציה, יש כאן כעס אדיר על אוזלת היד של הקואליציה מול אירועים מזעזעים שמתרחשים בחברה הישראלית ומול מגמות ההקצנה ההולכות וגוברות – וגם על השתיקה המביכה וחוסר היכולת להציב אלטרנטיבה מצד האופוזיציה או כל גורם רשמי אחר במדינה.
כל הדברים האלה נבנים זה על גבו של זה, וכל הדברים האלה מתפוצצים בסוף כשהם מתגלגלים לידיהם של ההמונים. כבר היינו בסרט הזה, אלא שבפעם הקודמת אהוד ברק הצליח לסחוף אחריו את המדינה בתור אלטרנטיבה לנתניהו. לנו, היום, אין אלטרנטיבה כזו, ולכן יותר דברים עולים מהשטח – ובעוצמות גדולות יותר. ההפגנה הערב תהיה רק השלב הראשון בהתחממות מחדש של השטח – וגם נתניהו וחבריו לממשלה יגלו בקרוב שהם לא עשויים מטפלון.