דילמת האסיר של בחירות 2012

בבחירות 2006 רמת המודעות הפוליטית שלי לא הייתה מאד גבוהה, ולכן כשראיתי את תוצאות המדגם פנטזתי על קואליציית קדימה-עבודה-מרצ-גמלאים – קואליצייה צרה, אבל בלי חרדים ובלי ליברמן. אני נזכר בזה עכשיו לאור פוסטים כמו הפוסט הזה של נדב פרץ, שמציג תרחיש שבו היחס בין הגושים (בהנחה שלפיד וקדימה נחשבים חלק מגוש השמאל) משתנה, וגוש השמאל יכול להוות גוש חוסם לממשלה ימנית. במצב כזה, יש הטוענים ששלי יחימוביץ' תוכל להיות ראש ממשלה. גם במקומות יותר מיינסטרימיים יש אמירות דומות (אגב, זה מביך שאנחנו מתייחסים למפלגה עם פחות מ-20 מנדטים כמפלגת שלטון אפשרית, אם כי זו ביקורת כללית על השיטה ולא על מפלגת העבודה).

למה הדיבורים האלה הזכירו לי את ההזיות הקודחות שלי מ-2006? כי מדובר בהזיות אופטימיות בצורה קיצונית, שמתעלמות מאינטרסים פוליטיים מציאותיים. הסיבה שברור לי שאלה הזיות (לפחות במפת המנדטים הנוכחית כפי שמשתקפת באינספור סקרים) היא שהבחירות הקרובות יכניסו את גוש השמאל לדילמת אסיר גדולה.

דילמת האסיר למתחילים

אני מניח שרוב הקוראים שלי יודעים מה היא דילמת האסיר, אבל לטובת אלה שלא יודעים ולא רוצים לקפוץ לחמש דקות לויקיפדיה, הנה תקציר. השאר מוזמנים לדלג לכותרת המודגשת הבאה.

דילמת האסיר מציגה מצב היפותטי בו נעצרים שני פושעים. למשטרה אין ראיות כדי להפליל אותם בפשעים המיוחסים להם, וללא ראיות הפושעים יכלאו לשנה אחת בלבד. בהתאם, מציעה המשטרה עסקה לכל אחד מהאסירים: קיצור עונש בתמורה להלשנה. במצב שבו שני האסירים שותקים הם יכנסו לכלא, כאמור, לשנה אחת בלבד. אם אחד מהם עורק ומלשין על האחר, בזמן שהאחר שותק, אבל העורק יוצא לחופשי והשותק נכלא ל-15 שנים. אם שניהם מלשינים זה על זה, שניהם נכנסים לכלא לחמש שנים. או בקיצור, בטבלה:

              אסיר 2

שותק

עורק


אסיר 1

שותק

שנה אחת / שנה אחת

15 שנים / 0 שנים

עורק

0 שנים / 15 שנים

5 שנים / 5 שנים

במצב כזה, מתוך הנחה שאין הרבה אמון הדדי, סביר ששני האסירים יערקו וילשינו, כדי למזער את התוצאה החמורה ביותר עבורם ולהימנע מהסיכון שבכניסה לכלא ל-15 שנים. הדילמה הזו יכולה להתקיים עם יותר צדדים ובוריאציות שונות, אבל ניתן להבין את כולן באמצעות הגרסה הפשוטה הזו.

ובבחירות 2012

נכון לעכשיו, נראה שיש שלוש מפלגות משמעותיות שנחשבות (בצדק או שלא בצדק) כמפלגות שמאל-מרכז: קדימה, "יש עתיד", ומפלגת העבודה. לפי הסקרים הנוכחיים, עושה רושם שמפלגת העבודה תהיה הגדולה מביניהן, עם קרוב ל-20 מנדטים, כאשר השתיים האחרות נעות בין 10 ל-15 מנדטים בסקרים שונים. בסיטואציה שהציג נדב פרץ, שלושת המפלגות האלה, יחד עם מרצ, חד"ש, בל"ד ורע"ם-תע"ל, יהוו גוש חוסם לממשלה ימנית כמו זו שקיימת היום, ואפילו יוכלו להכתיר את שלי יחימוביץ' (או מופז, או לפיד, או מי שזה יהיה בראש המפלגה הגדולה מביניהן) לראשות הממשלה.

אם מסתכלים על המצב דרך דילמת האסיר, מגלים מצב קצת שונה. אם כל המפלגות לא ישתפו פעולה עם נתניהו, המצב הזה אכן אפשרי. אבל בהינתן חוסר אמון בין המפלגות, כל מפלגה צריכה להניח שהאחרות "יערקו" ויבחרו להצטרף לממשלת נתניהו. מעבר לזה, ברור לכל מפלגה שבמצב שבו היא לא מנהלת מגעים עם נתניהו על כניסה לממשלה, היכולת שלה להשפיע על קווי היסוד של הממשלה הזו קטנה ככל שעובר הזמן, ולכן האסטרטגיה של "לתמוך במנהיג גוש השמאל-מרכז, אבל אם הוא מתפרק אז להצטרף לממשלה" היא אסטרטגיה לא מושכת. המסקנה היא שהאינטרס של כל אחת מהמפלגות הוא לערוק לקואליציה, כי זו האפשרות שמביאה למינימום את ההפסד, ומרחיקה את האיום של להיות שותפה זוטרה בקואליציה או להישאר באופוזיציה לעוד 3-4 שנים.

נציג גם את זה בטבלה, עם שתיים מהמפלגות (שוב, קל מאד להכליל):

               קדימה

אופוזיציה

קואליציה

יש עתיד

אופוזיציה

ממשלת שמאל-מרכז

אופוזיציה או השפעה מועטה / השפעה משמעותית

קואליציה

השפעה משמעותית / אופוזיציה או השפעה מועטה

ממשלת נתניהו עם תמיכה של ממשלות שמאל-מרכז

המסקנה מניתוח של הדילמה הזו היא פשוטה: הסיטואציה שבה שלי יחימוביץ' הופכת לראש הממשלה הבאה היא סיטואציה דמיונית, כי היא דורשת אמון בין המפלגות יחד עם הנחה (שהיא לא לחלוטין סבירה) שבאמת ניתן לקטלג את שלושת המפלגות הנ"ל בתור מפלגות שמאל-מרכז.

מה הפתרון? את דילמת האסיר פותרים, לעיתים, באמצעות התחייבויות קשיחות. למשל, אם אני כפושע יודע שאם אערוק ואלשין הולכים למצוא אותי מחוץ לכלא ולהרוג אותי, אני אעדיף להסתכן ולא להלשין. איך מצב כזה יראה כאן? יש כל מיני אפשרויות, אבל השתיים שקופצות לי לראש מידית הן:

  • מנהיגי שלושת המפלגות מתחילים לתאם מסרים, ולהתקיף את נתניהו בצורה אגרסיבית, בצורה שתקשה עליהן לשבת איתו בקואליציה.
  • שלושת המפלגות רצות בתוך רשימה אחת.

האם הדברים האלה סבירים? אין לי מושג. אני מקווה שהמפלגות יצליחו בסופו של דבר למצוא דרך לשתף פעולה כדי להחליף את נתניהו. אבל אחרת, הסבירות שנראה ראש ממשלה חדש/ה אחרי החגים היא נמוכה מאד.

עמידתו האיתנה של השמאל הישראלי

דובי קננגיסר כתב כאן אחלה פוסט על מה עושה אופוזיציה. הוא הציג את יסודות תורת ההפעלה של האופוזיציה היטב, אבל לדעתי חסר שם דבר אחד, שדווקא השמאל בישראל צריך ללמוד: שינוי ועדכון של עמדות פוליטיות.

מפלגה שנמצאת באופוזיציה היא, ברוב מוחלט של המקרים, מפלגה שהפסידה בבחירות. הפסד כזה הוא לא מקרי – הבוחרים דחו את דרכה של המפלגה, בין אם בגלל אי הסכמה עם התוכן שלה ובין אם בגלל כשלים בהעברת התוכן הזה. מפלגות שנכנסות לאופוזיציה וממשיכות לומר בדיוק את אותם הדברים שאמרו לפני שהעם שלח אותן לאופוזיציה לא יצליחו לזכות מחדש באמון הציבור (יש יוצאי דופן, כמובן – אם מפלגת העבודה תפסיד בבחירות הקרובות אני לא חושב שיהיה צורך הכרחי בחשיבה מחדש על עמדותיה ושיווקן לציבור, מכיוון שהדבר שבאמת חסר למפלגה כיום הוא לא מסרים טובים, אלא זמן).

זה אחד מהדברים שקרו בשמאל הישראלי: ככל שעברו השנים, השמאל הישראלי המשיך לומר את אותם הדברים. נושא השלום היה הנושא המרכזי במספר מערכות בחירות, ומפלגות השמאל הצטמקו יותר ויותר (כולל בשנים שבהן הן ניצחו). לאחר כל הפסד, השמאל התחפר עוד יותר בעמדותיו וניסה למכור אותן יותר חזק, ואנשי שמאל לא הבינו – איך, איך זה שהעם עוד לא הבין שאנחנו צודקים? כשמשלבים את הטעות הזו עם הנטייה של מפלגת העבודה למצוא את עצמה בממשלה רוב הזמן ולבגוד ברצון הבוחרים שכן הצביעו לה, קל להבין איך השמאל הישראלי הצטמק יותר ויותר ככל שעברו השנים.

הנקודה הזו, היכולת של מפלגות שנשלחו לאופוזיציה להבין אילו עמדות העם דחה ולנסות לאתר עמדות חדשות ומתאימות יותר, היא הנקודה החסרה בניתוח של דובי. זו הסיבה שקצת אחרי היבחרה של שלי יחימוביץ', כתבתי כאן שהיא צריכה ללמוד מטוני בלייר ולעשות צעד משמעותי שיראה לציבור הבוחרים שהמפלגה השתנתה. לשלי יחימוביץ' יש כאן עבודה קלה יחסית; אחרי הכל, העמדות שלה הן לא העמדות שמפלגת העבודה מכרה בבחירות 2009 (אבל כן בבחירות 2006), והן גם עמדות שהציבור זז לכיוונן בשנה האחרונה. החיסרון, לדעתי, הוא שהבחירות ככל הנראה קרובות מכדי שמפלגת העבודה, כיום מפלגה קטנה בעלת שמונה מנדטים, באמת תוכל להציג לבדה אלטרנטיבה לממשלת נתניהו שתוביל לשינוי אמיתי במפה הפוליטית של ישראל.

מי שיצטרך להתאמץ באמת הוא שאול מופז, שמבחינתו ומבחינת קדימה זה באמת רגע של להיות או לחדול. לקדימה אין ציבור מצביעים שהולך אחריה מסיבות אידיאולוגיות (כי זה בלתי אפשרי). הניסיון של ציפי לבני להמשיך לומר את אותם הדברים מספטמבר 2008 ועד לפני שבוע וחצי הבהיר לאנשים שאין מה לחפש במפלגה הזו, שאין שום דרך לדעת במה היא דוגלת בלי לדעת מה בנימין נתניהו חושב. מופז יצטרך למצוא נישה חדשה שתמשוך את בוחרי המרכז בישראל, ולבנות לקדימה עמוד שדרה מאפס. אם הוא ישכיל לעשות את זה, יכול להיות שנראה את קדימה והעבודה מרכיבות את הממשלה הבאה, ושינוי אמיתי במפה הפוליטית.

עם כל הקשיים האלה, אני נוטה להאמין שבחודשים הקרובים נתחיל לראות אופוזיציה אגרסיבית יותר עם מסרים מושכים יותר – בין אם בגלל שאול מופז שממוקד מאד במטרה שלו להחליף את נתניהו, ובין אם בגלל הזינוק של מפלגת העבודה בסקרים שנתן לשלי יחימוביץ' זריקת מרץ משמעותית. האם זה יעבוד? אי אפשר לדעת, אבל מה שוודאי זה שבלי אופוזיציה אמיתית, כמו זו שתיאר דובי בפוסט שלו, בנימין נתניהו ימשיך להנות מהכסא שלו לזמן רב.

הכל קשור

להלן כמה קטעים שנכתבו על ממשלת נתניהו:

"In an Israeli campaign, I learned, you are always facing political calamity. The very precariousness of the Netanyahu government created a sense of an imminent election, even though it could be years coming."

"Without much help from the political class, people had turned their concern with extremism into a much deeper critique of Israel's ascendant political culture. The government was losing "authority" because the political culture tolerated the appeal of "every group, ethnic, religious or other," people declared in [focus groups]. The conclusion: "there are no [public] values anymore." Ordinary Israelis were not thinking beyond the self to community, society and nation. Worse, the leaders "are actually riding on this trend and are becoming representatives of certain parts of society – behaving more like heads of tribes rather than heads of state." "Political culture" had given way to a "tribal culture"."

"These feelings about Israel's political culture gained new force with each new battle in the culture war. Court decision [against the orthodox community's practices] were met by a hail of invective. Rabbi Ovadia Yosef attacked the High Court of Justice as "wanton and wicked" and as "unclean copulators," and his son described the president of the court as a "Jew-hater" and "anti-Semitic". Ignoring appeals by the country's president to cancel a demonstration, 250,000 black-cloaked haredim marched through Jerusalem, challenging the secular authorities."

הציטוטים האלה נראים כעוד תיאור אמריקאי (אולי תומס פרידמן, נניח) של המצב הישראלי. עוד תיאור של ההקצנה בחברה הישראלית, של מלחמות התרבות בין החילונים לחרדים, ושל מצב הרוח המעורער במדינת ישראל בראשותו של בנימין נתניהו. זה נכון, אם כי יש לציין שהתיאורים האלה לא מתייחסים למה שקורה עכשיו, אלא שהם תיאורים של סטנלי גרינברג מספרו "Dispatches from the War Room: in the Trenches with Five Extraordinary Leaders", בו הוא מתאר את עבודתו בקמפיין הבחירות של ברק לראשות ממשלת ישראל ב-1999.

נראה שהדברים היום מאד דומים. הקצנה בחברה הישראלית שנראית היטב בשיח הציבורי, בהקצנה של אירועי תג מחיר וכמובן בטירוף ההפרדה בחברה החרדית. תחושה של מלחמת תרבות, תחושה (אצל רבים) ש"עוד רגע לא יהיה כדאי להמשיך לחיות פה" – בין אם זה בגלל הכפיה הדתית ובין אם זה בגלל יוקר המחיה. הכל מרגיש על הקצה.

וזה לא סתם. שימו לב רגע למה שאמר אמש ח"כ משה גפני:

"כשאנחנו הולכים עם הליכוד אנחנו חוטפים, מנסים להוריד את ביבי דרך המתקפה עלינו", אמר גפני. "תראו שאם נלך עם השמאל פתאום לא תהיה הדרה, לא תהיה אפליה, לא יהיו כתבות נגד חרדים. אם גדולי התורה יורו לנו, יש לשקול ללכת עם השמאל. שם אפשר לקבל הרבה יותר הישגים".

אני חושב שגפני צודק וטועה בו זמנית. אני חושב שהציבור לא יוצא כנגד נתניהו במהלך השנה האחרונה – אם כי, כמובן, אני לא חושב שאפשר לנתק את האווירה הציבורית במדינה מ"רוח המפקד" – הוא יוצא כנגד הקואליציה של נתניהו. הקואליציה הזו חוגגת. נציגי הימין הקיצוני מעבירים כל חוק שבא להם, הכח של גפני בועדת הכספים לפעמים עובר את זה של יובל שטייניץ במשרד האוצר, ובגדול נראה שברגע שחברי הקואליציה הגיעו לשלטון, הם שכחו שגם לאנשים הקטנים למטה יש צרכים ודרישות (שהתפוצצו בקיץ האחרון), והרשו לעצמם לדרוך על הדרישות האלה. יותר מזה, מנהיגי הקואליציה האלה בטוחים שהם עשויים מטפלון, וששום דבר לא נדבק אליהם – כך הם יכולים להתעלם מחצי מהמלצות ועדת טרכטנברג, לקחת קרדיט על טיפול אמיץ בשריפה בכרמל, ולהפיק מופע ראוותני של "אנחנו כל יכולים!" במושב הכנסת שמגיע חודשיים אחרי שאחד מכל 20 ישראלים (או אחד מכל עשרה מבוגרים) יצאו לרחובות כדי להתלונן על זה שכואב להם.

המאבק שמתרחש עכשיו, העצבים שהולכים להתפרץ הערב בהפגנה גדולה בבית שמש, לא הגיעו משום מקום. הם הגיעו כי יש כאן הצטברות לחצים. יש כאן כעס על קיץ מדהים שהממשלה מתנהגת כאילו מעולם לא התקיים, יש כאן כעס על זה שכל שותף זוטר בקואליציה מחזיק את נתניהו באיבריו המוצנעים, יש כאן כעס על זחיחות אדירה של כל הגורמים בקואליציה, יש כאן כעס אדיר על אוזלת היד של הקואליציה מול אירועים מזעזעים שמתרחשים בחברה הישראלית ומול מגמות ההקצנה ההולכות וגוברות – וגם על השתיקה המביכה וחוסר היכולת להציב אלטרנטיבה מצד האופוזיציה או כל גורם רשמי אחר במדינה.

כל הדברים האלה נבנים זה על גבו של זה, וכל הדברים האלה מתפוצצים בסוף כשהם מתגלגלים לידיהם של ההמונים. כבר היינו בסרט הזה, אלא שבפעם הקודמת אהוד ברק הצליח לסחוף אחריו את המדינה בתור אלטרנטיבה לנתניהו. לנו, היום, אין אלטרנטיבה כזו, ולכן יותר דברים עולים מהשטח – ובעוצמות גדולות יותר. ההפגנה הערב תהיה רק השלב הראשון בהתחממות מחדש של השטח – וגם נתניהו וחבריו לממשלה יגלו בקרוב שהם לא עשויים מטפלון.

אני לא סוציאליסט

קראתי את הפוסט הזה של נדב פרץ, והבנתי-נזכרתי במשהו: אני לא סוציאליסט. כנראה שגם לא סוציאל-דמוקרט. אני כן מגדיר את עצמי כשמאלני, פרוגרסיבי, ליברל, או כל מילה אחרת שקיימת לזה – אני פשוט לא מצליח להזדהות עם הרבה ממה שאומרים הרבה מהאחרים בצד השמאלי של המפה.

אז כן, אני מזדהה עם מאבקים למען זכויות עובדים. אני מאמין שהזכות להתאגד היא קריטית, ושבלעדיה המצב היה איום, אבל אני גם מבין שבמקרים מסוימים ארגוני עובדים הם החסם הגדול ביותר בפני שינויים חשובים במערכת. אני חושב שצריך למצוא דרך אמצע שבה גורמים ממלכתיים מוודאים שזכויות עובדים נשמרות כראוי, אך ועדי העובדים שנאבקים למען הזכויות האלה לא יכולים לסנדל כל שינוי שמפחיד אותם.

אני חושב שצריכים לוודא שלכולם יש תנאי התחלה שווים, ויכולת שווה לצאת אל העולם ולהתמודד איתו, אבל אני לא חושב ששוויון במובן הכלכלי הוא ערך בפני עצמו. אני חושב שכדי שהעולם יזוז קדימה אנשים צריכים לקבל את מה שמגיע להם ומה שהם עבדו בשבילו ושמיסים גבוהים מזיקים לכלכלה, אבל אני לא חושב שצריכים להוריד את מס החברות לאפס וכן חושב שאם אתה מרוויח יותר אתה חייב יותר לחברה.

אני לא רוצה שתהיה לנו מדינת רווחה. לקריאה הזו בהפגנות הגדולות בקיץ אף פעם לא התחברתי (אבל, נו, הפגנה, אז צעקתי כדי לצעוק). אני חושב שהמדינה צריכה לשמש כרשת ביטחון למי שבאמת לא יכול, אבל אני לא חושב שהמדינה חייבת להיות המקור היחיד לכל השירותים הדרושים. אני לא חושב שהפרטה היא רעה – רק הפרטה בכל מחיר וללא מחשבה, שנעשית בלי לדעת מה קורה גם לאלה שנמצאים בתחתית הסולם (בתוך הגוף המפורט ומחוצה לו). אני מתחבר למה שאמר קלינטון ב-1996: "The era of big government is over", ולא רוצה לחזור לימי מפא"י העליזים.

אני חושב שלראש הממשלה יש אחריות כבדה לכך שקשה לחיות במדינת ישראל, אבל אני לא חושב שהפתרון המהיר ביותר הוא להגדיל את תקציב המדינה. אני כן חושב שתחרות, תחרות, תחרות היא פתרון – אבל היא לא מילת קסם שאפשר לנפנף כנגד כל בעיה, ובטח שהיא לא תספיק כדי לטפל בכל הבעיות. אני חושב שהממשלה צריכה להתערב בשוק החופשי כשיש בו כשלים (למשל, תחום הדיור), אבל שבגדול הוא עושה את העבודה שלו במאה האחרונה, פלוס מינוס. אני לא חושב שיש כיום מישהו על המפה הפוליטית שמציג תכנית ראויה מהבחינה הזו.

וכן, אני חושב שצריכים להצמיד קריטריונים של עבודה לזכאות לדירות בפרוייקטים של דיור מוזל כמו "מחיר למשתכן", כי מדינת ישראל לא עושה מספיק כדי לעודד תעסוקה. אני לא מסוגל להבין למה להתחמק מהחלטה כל כך בסיסית, שיכולה לעשות שינוי דרמטי בזמן קצר מאד במספר תחומים. אני לא יודע אם זו החלטה ניאו-ליברלית או סוציאל-דמוקרטית. אני חושב שזו החלטה נכונה, ואני לא צריך שיתייגו אותה כדי להחליט מה דעתי עליה.

יש מקומות שבהם קוראים לאנשים עם דעות כאלה "אנשי מרכז שלא בחרו צד", ויש מקומות שקוראים להם "חסידי הדרך השלישית". אני לא יודע איך לקרוא לעצמי. אני כן יודע שטוני בלייר היה המייצג הטוב ביותר של העמדה הזו, ושהעשור שלו בבריטניה הוא מודל מצוין (מבחינת מדיניות פנים) לאיך שהייתי רוצה שהמדינה שלי תתנהל. אז אני אסכם את הפוסט הזה באמירה מתוך האוטוביוגרפיה שלו, שדי אומרת את כל מה שאני חושב:

It took me a long time to work out what the problem with this second group was: although they cared for people, they didn't "feel" like them. They were like the Georges Duhamel character who says, "I love humanity, it's just human beings I can't stand." I don't mean, incidentally, that they were aloof or unpleasent – they were often charming and fun – but they didn't "get" aspiration. They were almost too altruistic for their own political good. When injustice and inequality were reduced – in part through their efforts – they failed to see what would happen. A person who is poor first needs someone to care about it, and then to act; but when no longer poor, their objective may then become ambition, getting on and going up, making some money, keeping their family in good style, having their children do better than them. My dad's greatest wish was that I be educated privately, and not just at any old private school; he chose Fettes because he thought and had been told it was the best in Scotland.

The problem with the intellectual types was that they didn't quite understand this process; or if they did, rather resented it. In a sense they wanted to celebrate the working class, not make them middle class – but middle class was precisely what your average worker wanted himself or his kids to be. The intellectuals' belief in equality strayed dangerously into the realm of equality of income, not equality of opportunity. The latter was a liberator; the former would quickly become and be seen as a constraint. The impulse of many of those helped by well-meaning intellectuals was essentially meritocratic, not egalitarian – they wanted to be helped onto the ladder, but once on it, they thought ascending it was up to them.

(From: "A Journey: My Political Life by Tony Blair, pp. 44-45 in HC edition.)

מאחורי הקלעים של הפוליטיקה

כפי שמבט חטוף בפוסטים בבלוג הזה יראה היטב, אני אוהב את The West Wing, סדרת הטלוויזיה המופתית של ארון סורקין על המתרחש באגף המערבי של הבית הלבן. הסדרה הזו נותנת הצצה אל מאחורי הקלעים של הפוליטיקה ברמה הגבוהה ביותר – נשיא ארה"ב והסובבים אותו – ברמה שגם עובדי הבית הלבן הגדירו בתור מציאותית ("מלבד אינספור רגעים משעממים"). בדרך, הסדרה גם משמשת בתור קורס מזורז (טוב, לא מזורז, ב-40 דקות לפרק על פני יותר מ-150) לפוליטיקה שמאלנית, ונוגעת בהרבה נקודות מפתח באידיאולוגיה הפרוגרסיבית ובשאלות שמסביבן. וכמובן, היא עושה את זה בצורה שנונה וכיפית (אם כי, למי שלא מכיר מושגי מפתח בתחילת הסדרה, דברים עלולים לקרות מהר מדי).

מאז שראיתי את הסדרה לראשונה לפני כשנתיים, חיפשתי משהו דומה: הצצות נוספות אל תוך עולם הפוליטיקה, בצורה דרמטית ומשעשעת. ספרים וסרטים על העולם האמיתי מספקים תמורה מאד שונה (כשראיתי את Recount בעיקר התבאסתי מזה שזה פשוט סיפור עצוב), ולמרות שקראתי הרבה מהם, זה פשוט לא לוחץ על אותם כפתורים (אם כי, יש לציין, עונות 6-7 של הבית הלבן, למרות שטוענים שהן איומות, הרגישו לי כמו הסרטה של The Audacity to Win מהרבה בחינות ובהתאם היו כיפיות).

אז אני נשאר עם סרטים וסדרות שנהגו במוחם הקודח של תסריטאים. אין המון סרטים על פוליטיקה – כלומר, ממש על מאחורי הקלעים של הפוליטיקה – שעשויים טוב. יש את לכשכש בכלב, אבל הוא כמובן סאטירי, ולפי יותר מדי מקורות פולישוק קרוב מדי למציאות מכדי להיות מספק. אני חושב שאחרי כל זה מאד ברור למה התלהבתי כשראיתי את הטריילר של "משחקי שלטון" (אגב, תרגום ממש ממש מעאפן).

צפיתי ב"משחקי שלטון" אתמול, אחרי הרבה המתנה (לא מוקרן בירושלים בימינו) ביחד עם חברי הטוב עמית. לא מדובר ביצירת מופת, אם כי אי אפשר לומר שלא היה כיף. ריאן גוזלינג (הוא פשוט בכל הסרטים בזמן האחרון, שמתם לב?) משחק לא רע, וגם שאר הקאסט עושה עבודה טובה. אז זו לא אשמתם שהסרט לא ממריא.

הבעיה היא שהסרט בנאלי. הוא לא עושה שום דבר יוצא דופן. יועץ פוליטי צעיר נחשף לכך שהעולם הפוליטי מלא בחרא. וואו. מפתיע. זה בכלל לא תואם במאה אחוז את התפיסה של כולם על פוליטיקאים. אני גם בטוח שלא היו סרטים אחרים על זה. נו באמת. גם הטיפול בנושא הזה לא נעשה טוב – "הסמויה", בעונות השלישית והרביעית שלה, התעסקה בפוליטיקה מלוכלכת בצורה מעניינת. יש רגעים בעונות האחרונות של הבית הלבן שמציגות דילמות בסגנון "ללכלך או לא ללכלך" בצורה מאד מציאותית. "משחקי שלטון" עושה את זה בצורה די צפויה.

אפשר לטעון שזה בעצם סרט על היועץ שמשחק ריאן גוזלינג – וזה אכן נכון. אבל בתור כזה הוא לא מעניין מבחינה פוליטית. לדמות של גוזלינג קורים דברים לא טובים והוא עומד בפני דילמות מכל מיני סוגים, אבל מלבד כמה דקות בסרט אין שום נגיעה במכרה הזהב החבוי של סיפורים על יועצים פוליטיים: הקונפליקט שבין הנאמנות למועמד לבין השאיפות האישיות. הקונפליקט הזה הוא קונפליקט שנעדר לחלוטין מ"הבית הלבן" (כל היועצים שם הם פרגונים של אידיאולוגיה ונקיון כפיים), ומרוב שאר הסרטים והסדרות המתאימים, למרות שהוא קונפליקט מרתק שמהווה חלק חשוב באיך שהחלטות מתקבלות בדרגים הגבוהים ביותר של כל מדינה (וצריך רק להתחיל לקרוא את "Confidence Men", ספר-צהובון על ממשל אובמה, כדי להבין עד כמה).

זה קונפליקט שלא צריך סקנדל מטורף כדי להתפרץ – הוא קיים שם ביום יום. אבל דמותו של גוזלינג נדחפת אליו בעל כורחה, ובכך אוטומטית מוציאה ממנו את העוקץ. הוא עושה את מה שהוא חייב לעשות, ולא מתחבט כראוי עם בחירות קשות. לא שהקונפליקט הזה לא קיים – הוא קיים אצל דמויות אחרות, שביניהן דמותו של גוזלינג נזרקת הלוך ושוב. אבל הדמויות האלה הן אנטגוניסטיות במהותן עבור הצופה, ואין עיסוק אמיתי בשאלה הזו: למה אני פה? רק בגלל שאני מאמין במטרה, או בגלל שיש לי שאיפות מסוימות?

במקום עיסוק בשאלה הזו – או בעצם, כל שאלה אחרת; זו פשוט כל כך קרובה לסרט שעצוב שהיא לא באמת קיבלה מקום – אנחנו מקבלים מותחן עם תפאורה פוליטית. מותחן שבאמת יוצר מתח, עם משחק טוב, אבל בלי חשיבות אמיתית לכך שמדובר בעולם הפוליטיקה. בסופו של דבר זה סרט פופקורן, ולא משהו שיכול לספק אנשים שהתרגלו לסטנדרט של "הבית הלבן" – אם כי, תכלס, מעטים הדברים שעומדים בסטנדרט הזה.

בקיצור, אני עדיין מחפש את הדבר הבא בתחום – משהו שיזריק חיים לז'אנר של סרטי/סדרות פוליטיקה. אם מישהו שומע על כזה, עדכנו אותי!

סעיף 4 של שלי יחימוביץ'

בשנת 1994, בועידת מפלגת הלייבור הראשונה לאחר שנבחר למנהיג, הכריז טוני בלייר על שינוי סעיף 4 של חוקת המפלגה. הסעיף המקורי נכתב ב-1918, ואמר (בתרגום חופשי):

להבטיח לעובדים [...] את מלוא פירות עבודתם ואת החלוקה השוויונית ביותר האפשרית שלהם, על בסיס של בעלות משותפת על אמצעי הייצור, ההפצה והמסחר [...]

הסעיף הזה הפך את מפלגת הלייבור לשריד מיושן של סוציאליזם של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. לאחר שנות ה-80 הסוערות ושלטונה של מרגרט ת'אצ'ר, אמירות על הלאמת אמצעי הייצור נראו אנכרוניסטיות ואפילו מגוחכות, והזיקו למפלגה. ההחלטה של בלייר להיפטר מסעיף 4 ולהגדיר את הלייבור בדרך אחרת הייתה החלטה אמיצה, ואמירה נועזת על ניתוק מן העבר. זה היה השלב הראשון במהלך ארוך השנים של טוני בלייר, שיצר את הניו-לייבור והוביל לאחת מתקופות השלטון הארוכות ביותר של המפלגה.

שלי יחימוביץ' מתחילה את תפקידה בתקופת שפל קשה למפלגתה – שפל שגורם לכשלים האלקטורליים של הלייבור בתחילת שנות ה-90 להיראות לא רעים בכלל – ואחת המשימות הגדולות שלה היא לנתק את עצמה מן העבר וליצור את מפלגת העבודה מחדש. הבחירה שלה הצליחה להחזיר למפלגת העבודה קולות שקדימה גנבה לפני חמש וחצי שנים, אבל זה לא מספיק.

יש במדינת ישראל עוד מאות אלפים שהצביעו בעבר לעבודה, והמפלגה עשתה את מיטב מאמציה כדי לאבד בעשור האחרון. בקיץ האחרון, הם יצאו לרחובות ואמרו במפורש שהם רוצה שינוי. אבל העם לא נוהר בהמוניו אחר מפלגת העבודה כי הוא עדיין רואה בה, בסופו של דבר, חלק מקרטל "עבודליכודימה", שממשיך בעקביות לשמר קיפאון במדינת ישראל. אני לא מכיר את מפלגת העבודה מספיק, ובטח שלא מתיימר לדעת יותר טוב מיו"ר המפלגה איך המפלגה צריכה להיראות בעתיד, אבל כדי להבהיר שהיא מתכננת לצאת מהקרטל ולסחוף את המדינה כמו שצריך, היא תצטרך למצוא סעיף 4 משלה. היא תצטרך למצוא משהו שיראה לותיקי המפלגה כמו נכס צאן ברזל אבל הצעירים לא מזדהים איתו כלל (רמז: אם פואד יתנגד לשינוי הזה, סביר להניח שהוא בכיוון הנכון), ולוודא שהוא נמחק. מי יודע, אולי מפלגת העבודה החדשה תהיה המפלגה שכולנו חיכינו לה…

בח"נ שטוח ובוטה

השבוע יצא לי לצפות בסרט "עולם הזמן" (In Time). מדובר בסרט מד"ב לא רע (לא טוב במיוחד, אבל לא רע), בכיכובם של ג'סטין טימברלייק ואמנדה סייפריד, שבמקום להסביר את העלילה שלו, אני אתן לכם לצפות בטריילר שלו שמציג את הכל היטב:

אני לא אכנס לביקורת עניינית על הסרט, ולא אציין את העריכה והבימוי המזעזעים שלו, אבל אני כן אגע בתוכן שלו. כבר מהטריילר קל להבין שהסרט הולך להיות מלא בשני דברים: 1. עלילה שמבוססת על ביטויים שקשורים לזמן, ו-2. ביקורת חברתית נוקבת (להלן, בח"נ – מקור המונח כאן). הדבר הראשון קצת מצער, והוביל לכך שבאמצע הסרט ניסיתי לחזות את האירועים הבאים באמצעות מחשבה על ביטויי זמן שעוד לא השתמשו בהם ("Take your time! זה אומר שהם יחלקו לאנשים זמן!"). אם כי, יש לציין, משעשע לחשוב על צוות הכותבים של הסרט יושבים מול לוח מחיק, שעליו כתובים כל ביטויי הזמן האפשריים, ואז מסדרים אותם לפי הסדר וכותבים עלילה מסביב.

העניין השני מקובל, בדרך כלל. סרטים בעלי בח"נ הם לא מפתיעים, ואם משחק על כדורי נזלת (נו, כבר נתתי לכם את הלינק למעלה) יכול לכלול בח"נ, אי אפשר למנוע את זה מסרטים. אבל יש דרך ויש דרך. "עולם הזמן" בוחר לומר את המסר בפשטות, ולסמוך על זה שהחלפת המילה "כסף" ב"זמן" תהיה מספיקה כדי שהמסר לא יראה כמו הרצאה אלא רק כמשהו שמשתמע. האמירה "For a few to be immortal, many must die" היא אמירה שנשמעת כאילו היא נלקחה משלט ב-Occupy Wall Street, עברה שינויים כדי להתאים לזמן במקום כסף, והפכה לאמירה המרכזית של הסרט.

הסרט ממשיך עם אמירות מאד בוטות שמנגחות את השיטה הקפיטליסטית. בנקודה אחת, אחת הדמויות אומרת שכולם מסכימים לשיטה בגלל שהם מאמינים שגם הם יוכלו להיות בני אלמוות, אבל זה חלום שבני האלמוות האמיתיים מתחזקים כדי לשמר את מעמדם. יותר מזה, כבר בדקות הראשונות של הסרט אנחנו מגלים שהעשירים עושים מניפולציות לשיעורי האינפלציה כדי לוודא שאנשים ממשיכים למות גם כשיש יותר זמן בשוק.

כמובן, סתם להתלונן על זה שסרט לא מסתיר את הבח"נ שלו זו לא בהכרח סיבה לפסול את הבח"נ לכשעצמו. הסיבה לעשות את זה היא החד-צדדיות והשטחיות של הביקורת הזו. הסרט בוחר לתקוף את הקפיטליזם בשטחיות שהייתי מרשה רק לפליירים ולשלטים בהפגנות. בדיוק כמו שאת המכתב שמגן על וול-סטריט אפשר לתקוף על זה שהוא דמגוגי ומתעלם מהבעיות האמיתיות של הבנקאות המודרנית, כך גם צריך לתקוף את הסרט הזה.

קודם כל, הסרט מקצין בעיה קיימת (עוני) והופך אותה לסכנת מוות יומיומית. אנשים מתחת לקו העוני אמנם חיים חיים מאד קשים, ונאלצים לחיות מהיד לפה, אבל הם לא בסכנת מוות מידית כל רגע בכל יום. ההקצנה הזו נעשתה לצורך העברת המסר, כמובן, כמו בכל תיאור של עתיד דיסטופי. אבל הבעיה במד"ב דיסטופי היא שההקצנה שבדרך כלל קיימת בו הופכת איזורים אפורים לשחורים או לבנים (תלוי מאיזה צד מוצגת הבעיה). למשל, מכיוון שבמידה רבה הזמן הוא משאב סכום אפס (לכל אדם יש שנה אחת שהוא מתחיל איתה בגיל 25 וצריך להסתדר איתה כהשקעה ראשונית לשארית חייו – וכך נכנס כסף לעולם), בהכרח יש חלופה מיידית בין עשירים לעניים: כדי שמישהו יצבור מיליוני שנים, הוא צריך לקחת אותן ממיליוני אנשים. צמיחה כלכלית, לעומת זאת, בנויה על הגדלת היצע הכסף פר בנאדם (והיום מודדים אותה גם מול כוח קניה כדי לנכות אינפלציה). כלכלה היא לא בהכרח משחק סכום אפס, וזו הסיבה שרמת החיים שלנו היום היא גבוהה יותר מרמת החיים לפני 10, 50, ו-100 שנה.

אפשר, כמובן, להרחיב את הדיון לעוד מעגל – על מה בנויה הצמיחה הזו? יש מי שיאמרו שהיא תלויה לחלוטין במשאבי טבע, ולכן אינה בת קיימא. אבל כאן הדיון מסתבך, וזה רק מבהיר כמה הסרט שיטח את הדיון לחלוטין. דיון משוטח מדי הוא דיון מזיק. אמירות פשטנית כמו "קפיטליזם זה הרע המוחלט" או "קפיטליזם הוא הדרך היחידה לאושר אנושי" משרתות היטב את הפופוליסטים שמנצלים את הקולות שלנו כדי להוביל מדיניות מזיקה שלא מועילה לנו כלל: הניאו ליברלים מורידים מיסוי על העשירים ופוגעים ברווחת הכלל, בעוד שהפרוגרסיבים מעלים מיסים ומגדילים את הממשלה כי קל להיות בעד חלוקה שוויונית.

מי שמכיר אותי יודע שאני לא תומך נלהב של גישת "אם אתה לא יכול לעשות את זה טוב, עדיף שלא תנסה". אבל במקרה הזה, אני חושב שיוצרי הסרט היו צריכים לחשוב טוב יותר על מה שהם רוצים לעשות, ועדיף שהיו מורידים את התעמולה הסוציאליסטית הבוטה מהסרט (שכאמור, היה לא רע כסרט מד"ב שיכול להעביר אחה"צ בכיף). בח"נ אפשר לעשות בצורה מעודנת ומורכבת יותר, וזו לא בושה להציג עמדה ולומר, בפשטות, שהיא מסובכת מכדי להסביר כמו שצריך בסיסמה אחת או בלי גוונים של אפור. כאן אני אפנה, באופן טבעי, לקטע מתוך "הבית הלבן", סדרה שהצליחה להתעסק במורכבות לא מעט, שבו הנשיא ברטלט אומר את מה שאמרתי בצורה הרבה יותר אלגנטית:

לסיום, בהקשר של ההפגנה הערב, אני מקווה שהיא תצליח, אבל אני מקווה גם שמי שהולך להפגין (בין אם בירושלים ובין אם בתל אביב) יודע בדיוק למה הוא עושה את זה. יש הרבה בעיות במדינה שלנו. רובנו חיים כבר הרבה זמן בתחושה שמשהו פשוט לא בסדר. אבל אנחנו צריכים לזכור שגם במצב כזה, התשובות לא עד כדי כך פשוטות, ושאת אותן הבעיות ניתן לפתור בהרבה דרכים שונות – ולא כל מי שיגיע היום להפגנה יסכים עם הפתרונות שיימצאו, בדיוק כמו שרבים לא הסכימו עם טרכטנברג (שהוצג בתור דו"ח חלש ומיותר למרות שזו הצגה מוגזמת שמנוגדת לאינטרסים של כולנו). התשובות מורכבות, ואנחנו צריכים להתחיל לחיות עם מורכבות.

על התפטרות המתמחים

התפטרות המתמחים הבוקר היא המשכה הישיר של מחאת הקיץ הגדולה, ומקדמת אותה באופן דרמטי. היא הפתיעה את כולם – בתי החולים, שר הבריאות (בנימין נתניהו), אנשי משרד האוצר – ובצדק. כי עד היום, הישראלים התכופפו. על הרופאים היה ניתן לדרוך כי ברור שהם מחויבים לתפקיד שלהם יותר מאשר לעצמם. אותו דבר נכון לגבי המורים, לגבי הסגל הזוטר, לגבי הפסיכולוגים הקליניים. עד כה יכלו כל נציגי הציבור לדעת בוודאות – אז מה אם תנאי העבודה שלהם מחפירים? הם נאמנים לעבודה שלהם ולא יעזבו אותה. את אותו הדבר הם אמרו גם על כל הציבור הישראלי: אז מה אם במדינות אחרות יותר קל? כולם מחויבים למדינה הזו, ומבינים שכדי לחיות פה צריך להתפשר על רמת חיים.

הקיץ האחרון הראה שלישראלים נמאס. שכולנו רוצים להיות פה ולהמשיך כרגיל, אבל הנטל נהיה כבד מדי, לא סביר. הישראלי הממוצע תורם לחברה הרבה יותר מאדם בכל מדינה אחרת, אך מקבל חזרה הרבה פחות, ונמאס לו מהמשוואה הזו. ולכן התפטרות הרופאים היא הצעד הכי גדול שנעשה מאז סוף מחאת הקיץ: היא מבהירה שכן יש גבול ליכולת הספיגה. הרופאים המתמחים מחויבים לעבודה שלהם – ולכן נעדרו ממקומות העבודה שלהם רק היום – אך יש למחויבות הזו גבול. בקיץ הישראלים אמרו לנציגי הציבור – הגענו לקצה. עכשיו אמרו להם הרופאים המתמחים – באמת יש קצה, ועברנו אותו.

עכשיו כבר אי אפשר להניח שהרופאים, העובדים הסוציאלים, והמורים ימשיכו לספוג שחיקת שכר של שנים, יחס מזלזל ממשרד האוצר ונציגי ציבור שיודעים לתמוך בהם רק כשהם באופוזיציה. עד כה התייחסו נציגי הציבור שלנו רק לשכבות העליונות ביותר – החברות הגדולות שצריכים לחזר אחריהן או שיעברו למדינה אחרת. אבל עכשיו הם מבינים שגם אחרי מעמד הביניים צריך לחזר, כי כיום, גם מעמד הביניים לא בהכרח כבול למקומו ויכול לרעות בשדות אחרים. כולנו מוכנים למות בעד ארצנו, אבל רק אם אנחנו יכולים לחיות בה בכבוד.

הבוקר, המתמחים סימנו בצבע בוהק איפה עובר הגבול של יכולת הספיגה של כולנו. בתקווה, נציגי הציבור יפנימו את הלקח ויתחילו להתנהל אחרת.

מדינת היזמות

בתחילת שנות האלפיים, התבססה התפיסה של ישראל כמדינת היי טק – ובצדק. אך כיום, ישראל שוגה בכך שהיא מעודדת בעיקר את הדברים הלא נכונים: תמיכות של מיליארדי שקלים לאינטל, במקום תשתית טובה לסטארט-אפים ועסקים קטנים, מכרזים ממשלתיים שפונים בעיקר לחברות גדולות, והגברת הריכוזיות.

בשנת 2021, ישראל יכולה להיות יותר ממדינת ההיי-טק – היא יכולה להיות המדינה הטובה ביותר בעולם ביזמות מכל הסוגים. היא יכולה להפוך את הישראלי המקמבן, שתמיד מוצא פרצות לנצל בכל מערכת שאליה הוא מגיע (אולי בהשראת צה"ל), לישראלי היוזם – שלוקח רעיונות והופך אותם לעסק קטן, או ליוזמה שיכולה לשנות את הרחוב, השכונה, העיר או המדינה שלו.

בשנת 2021, יזם עם רעיון טוב לא יתקשה בגיוס מימון ראשוני. הוא יקבל יחס מועדף במכרזים ציבוריים. הטבות המס הגדולות יגיעו אליו, ולא אל חברות ענק. תוך עשר שנים מהיום, העסקים הקטנים והיוזמות החברתיות יהיו אחראים ל-70% מהתוצר במדינה, ויעסיקו את הרוב המוחלט של העובדים בישראל. ישראל לא תהיה מקלט מס לתאגידים בינלאומיים, אלא כר פורה לרעיונות מקומיים.

ישראל 2021 תהיה בשלישייה הראשונה בעולם בפטנטים לנפש, ויותר המצאות שמקורן פה ימצאו את עצמן בכל בית בעולם המערבי, ומעבר לו

ישראל 2021 תהיה המדינה המובילה בעולם באחוז ההצלחה של יוזמות פרטיות, ובמקום לדבר על "החלום האמריקאי", ידברו על "החלום הישראלי" – היכולת להגיע מכל מקום בחברה לנקודה שבה אתה מביא לכדי מימוש את הרעיונות המופרכים ביותר שלך. בישראל 2021, לא משנה איפה נולדת, תוכל לצבור את הידע והניסיון הדרושים כדי לממש את החלומות שלך ולחיות בכבוד.

ישראל 2021 תהיה מדינת היזמות – היזמות הטכנולוגיות, היזמות המדעית, היזמות האקדמית, והיזמות החברתית.

שוברי חינוך הורגים את החלום האמריקאי

(מתוך ויקיפדיה: שובר חינוך הוא אמצעי למימון לימודים של תלמידים בבתי ספר פרטיים על ידי המדינה או הקהילה. הורי הילדים מקבלים שובר אתו הם יכולים לקנות חינוך בבית ספר לפי בחירתם.)

הסרט "מחכים לסופרמן" של דיוויס גוגנהיים נותן לנו הצצה מצויינת אל תוך מותו של החלום האמריקאי. הסרט נועד להצביע על הכשלים המרכזיים של מערכת החינוך האמריקאית: בתי ספר ציבוריים בעלי הישגים ירודים, מערכת חינוך מלאה בירוקרטיה זחלנית ובזבזנית, וחוסר יכולת של אנשי חינוך לשנות את המערכת שנלקחה כבת ערובה בידיהם של ארגוני המורים. גוגנהיים, שבסרטו הקודם, "אמת מטרידה", ניצב לצידו של המועמד הכושל לנשיאות ארה"ב אל גור, לא בוחל גם הפעם מנקיטת עמדה פוליטית מובהקת: בתי ספר פרטיים, עם שוברי חינוך שמספקת הממשלה, הם עתיד החינוך.

אך עם זאת, מחשבה מעמיקה יותר על שיטת שוברי החינוך תחשוף משהו אחר: יישום שיטתי של שיטה זו יחמיר את המצב במערכת יותר ויותר לפני שהוא יתקן אותה.

אין עוררין על כך שבתי ספר בעלי אוטונומיה תפקודית, שלא כבולים לדרישותיהם של ארגוני מורים ולא נאלצים לרקוד את "ריקוד הלימונים" – החלפה של המורים הגרועים ביותר ביניהם בתקווה שהפעם הם יקבלו מורה פחות גרוע – בסוף כל שנה יהיו בתי ספר טובים יותר. אין גם ספק שבתי ספר פרטיים שמקבלים ילדים לפי שיטת השוברים הם בתי ספר מוצלחים יותר, שמראים שכן, אפשר שתהיה מערכת חינוך טובה יותר. אבל מבט על הילדים השונים שמנסים לזכות בשוברים במהלך סרטו של גוגנהיים מראה לנו משהו אחר.

במצב הנוכחי, יש מעט מדי שוברים ויותר מדי ילדים והורים שרוצים בהם. בהתאם, יש צורך בהגרלה – הדרך היחידה להימנע מאפליה בחלוקת השוברים. אך התוצאות של ההגרלה קשות: עשרות ואף מאות ילדים מתמודדים על כל שובר פנוי. אף אחד מההורים לא יכול לממן בעצמו את כניסתו של הילד לבית הספר, והפסד בהגרלה משמעו למידה בבית ספר ציבורי כושל, כמו רוב בתי הספר הציבוריים בארה"ב. אך גרוע מכך – ילד שהפסיד בהגרלה, מצבו כנראה גרוע יותר ממצבו של ילד שלא יכול היה להשתתף באחת.

החלום האמריקאי הקלאסי (נגזרת של האתוס הפרוטסטנטי הקלאסי) הוא פשוט: אם תעבוד קשה, תצליח. אם ההורים שלך יתאמצו, יהיה להם כסף לשים אותך בבית ספר טוב יותר. אם תתאמץ, תזכה במלגה. החלום הזה הוכיח את עצמו כלא נכון בבתי הספר הציבוריים: אם נולדת למשפחה קשת-יום, יש לך סיכוי כמעט בלתי קיים להצליח בחיים ולשבור את מעגל העוני והפשע. אבל עם זאת, לפחות יכולה להיות לך תקווה להצליח – ההצלחה הגדולה של החלום האמריקאי היא בכך שקשה מאד לשבור אותו, כי קשה מאד להרוס תקווה (וזו תחושה שאובמה ידע לנצל היטב בקמפיין הבחירות שלו).

אם כך, ילד שגר בשכונה קשה אמנם יעמוד בפני אתגר גדול יותר בחייו, אך עדיין יוכל להרגיש שאם יתאמץ, יוכל להגיע רחוק. זה לא המצב עבור ילד שהפסיד בהגרלה לשובר חינוך.

ילד כזה נמצא במצב אחר לחלוטין. מישהו אמר לו במפורש – אין לך סיכוי להצליח בבית ספר ציבורי. יש לך סיכוי להצליח רק אם תתקבל לבית ספר פרטי, ולכן הממשלה מוכנה לתת לך כסף כדי ללמוד בו. אתה רק צריך לזכות בהגרלה. אך אותו הילד חסר המזל שלא זכה בהגרלה, מרגיש מובס. וגרוע מכל, הוא אפילו לא בעל התחושה שהכשלון הוא שלו. הוא מרגיש שהנסיבות מונעות ממנו, לחלוטין, את היכולת להצליח. הוא מאבד כל תחושה של סוכנות – התחושה שיש לו השפעה על העולם, ושלפעולות שלו יש משמעות.

אם לילד שנמצא בתוך מערכת החינוך הציבורית הכושלת עוד יש אמונה בכך שהוא יכול לשנות את מצבו, לילד שפספס הזדמנות להיכנס למערכת החינוך הפרטית אין את האמונה הזו. הוא רואה פערים גדלים והולכים בינו לבין אחרים, וחש שהם לא קשורים כלל למעשיו.

וזו הבעיה של שיטת השוברים: אלא אם יהיה מעבר דרסטי, חד-פעמי, למערכת נרחבת של בתי ספר פרטיים שהממשלה מממנת השתתפות בהם עבור האזרחים, פערי ההשכלה בחברה רק יגדלו יותר ויותר. הפערים האלה יגרמו למי שלא שפר מזלו ונולד אל תוך שכונת עוני לחשוב שגורלו כלל אינו בידיו. וככל שתתרחב מערכת השוברים, כך התחושה הזו תהיה יותר ויותר נפוצה, וגם שביב התקווה שמאפיין את האתוס האמריקאי גם במצבים הקשים ביותר יתחיל לדעוך.

אז מה הפתרון? זה לא מסובך. אוטונומיה לבתי ספר ציבוריים. חקיקה שתאפשר להם לשכור ולפטר מורים בעצמם, לנסות שיטות לימוד משלהם, וכל דבר אחר שמאות אלפי מורים ברחבי העולם, שהיו בכיתות ויודעים מה עובד, מאמינים שכדאי לנסות כדי לשפר את מצב החינוך.

כמובן, כאן יש ניגוד אינטרסים משמעותי שמונע את הפתרון האלגנטי הזה. בצד השמרני של המשוואה, הרפובליקנים מאמינים שהמדינה צריכה להתנער ככל האפשר מחינוך, ולכן תומכים במעבר לשוברי חינוך (ומי יודע – אולי בעתיד בהורדת מיסים וביטול שוברי החינוך). בצד הפרוגרסיבי של המשוואה, ארגוני המורים הם התומכים הגדולים ביותר של המפלגה הדמוקרטית, ולכן הדמוקרטים נמנעים מכל פעולה שתשבור את האחיזה החזקה של ארגוני המורים במערכת החינוך.

האמת, במקרה הזה, היא לא משהו שניתן להגדיר במונחים של ימין ושמאל. כמו שאמר לי אמנון רבינוביץ', מנכ"ל התעוררות לשעבר, מורה ואקטיביסט חינוך – חינוך זה לא משהו של ימין ושמאל. יש דברים שידוע שעובדים ודברים שלא עובדים, ואין משמעות לאידיאולוגיה כלכלית או חברתית בנושא. השאלה היא רק אם יהיו פוליטיקאים שיהיו מוכנים לשלם את המחיר כדי לעשות את השינוי הדרוש. אבל בסופו של דבר, זו תמיד השאלה.